תביעות נזיקין שהיו בעבר "לא כלכליות" הפכו בבת אחת לתביעות בעלות סיכוי ממשי לנוכח שיטת פיצוי חדשה ומהפכנית שנקבעה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר.
אדם שנפגע וקיפח חייו באירוע נזיקי לא היה זכאי מאת המזיק ו/או מבטחו לפיצוי כספי בגין אבדן השתכרות בשנים בהן לא יכול היה הוא לעבוד ולהתפרנס, כאמור כתוצאה ממותו. בתי המשפט נהגו לפסוק פיצוי חת ראש נזק שכונה "קיצור תוחלת חיים" שהיה מסווג כנזק שאינו נזק ממון.
עובדות:
המנוח - מיכאל אטינגר ז"ל, שיחק יחד עם חבר באתר משחקים הסמוך לביתו ברובע היהודי בירושלים. לפתע נפל הוא לבור בלתי-מגודר שהיה באתר, נחבל בראשו ונפטר למחרת והוא כבן שתים-עשרה שנים בלבד.
עזבונו של המנוח ויורשיו, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה. הסוגיה העיקרית שנידונה במסגרת פסק הדין, היא זכותו של אדם שנתקצרה תוחלת חייו, פיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות", קרי אותן שנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה לו כתוצאה ממותו. בית המשפט המחוזי, על סמך "הלכת גבריאל" שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון כבר לפני למעלה מ- 20 שנה, דחה את בקשת התובעים לקבל פיצוי בגין השנים האבודות, ועל כך מערערים התובעים בערעור זה.
נפסק:
לאחר דיון ארוך המפורט בערעור, החליט בית המשפט העליון פה אחד כי הגיעה השעה להפוך את "הלכת גבריאל" ולפצות ניזוק גם בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות. בין יתר הנימוקים שעמדו בשורש ההחלטה בערעור, עומד עקרון היסוד בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו ככל שניתן, כלומר על הפיצוי הנפסק להסיר את הנזק ולהעמיד את הניזוק, במידת האפשר, במצב בו היה אלמלא מעשה הנזיקין. בכך שינה בית המשפט העליון את המצב שהיה קיים עד לערעור זה, ולפיו אדם שנפטר כתוצאה ממעשה עוולה, קיבל סכומים נמוכים פי כמה וכמה מאדם שנפצע כתוצאה ממעשה עוולה
.jpg?id=9677690)
